חוק איסור לשון הרע
חופש הביטוי היא הזכות של אדם להגיד כל אשר עולה על רוחו והינה זכות דמוקרטית בסיסית. אבל, כפי שנקבע בבית המשפט העליון, חופש הביטוי אינו חופש השיסוי, קרי: יש גבולות לחופש הדיבור. כאשר חופש הביטוי מתנגש עם זכותו של אדם לשמו הטוב, בהתנגשות בין ערך של חופש הביטוי לערך של זכותו של אדם לשם טוב, בא חוק תביעות הדיבה או בשמו – חוק לשון הרע, להסדיר ולאזן.
כאשר א' אומר על ב' דברים המגיעים למספר רב של אנשים ונועדו לעודד שינאה, בוז או לעג, או לבזות אדם בשל התנהגותו או תכונות המיוחסות לו, או לפגוע באדם, במשרתו או במקצוע שלו או לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו הדתי, מקום מגוריו, גילו, מינו ונטיתו המינית, אזי אנחנו עוסקים במצב של הוצאת דיבה.
הוצאת דיבה יכולה להיות באופנים שונים: בע"פ, בכתב, בציור וברוח הזמן גם באינטרנט וברשתות החברתיות. החוק קובע פיצוי בסך של 50,000 ש"ח ללא צורך בהוכחת נזק לתובע בגין הדברים שנאמרו. אולם אם הוכח כי היה בלשון הרע כוונה לפגוע, אפשר לתבוע גם 100,000 ש"ח ויותר על כל פגיעה.
כוונת הפיצוי הינה לעודד את רוחו של התובע ששמו הטוב נפגע ובעיקר להרתיע אנשים לנהוג בקלות דעת באופן שהם פוגעים בשמו הטוב של אדם.
מנגד קובע החוק כי לא כל אמירה על אדם, קשה ככל שתהיה, הנה לשון הרע ומצדיקה מתן פיצויים לתובע. אם האדם שפרסם את הדברים יוכיח בבית המשפט כי היה אמת בפרסום ויוכיח שני תנאים מצטברים האחד כי הפרסום היה אמת והשני שהיה בפרסום עניין ציבורי (הכוונה כי לציבור תצמח תועלת ממידע שפורסם כגון שלומו ובריאותו של הציבור) אזי יקבע בית המשפט כי אין בדברים משום הוצאת דיבה.
למי שנתבע בתביעת לשון הרע קיימות הגנות של תום לב, כלומר הפרסום לא ייחשב כהוצאת דיבה. הגנה זו מותנת בשני תנאים מצטברים: האחד – תום הלב של המפרסם, השני – קיומה של אחת מהנסיבות כפי שאפרט בהמשך, ואפרט את הנסיבות העיקריות אך לא את כולן.
- חובה חוקית ו/או מוסרית ו/או חברתית לפרסם על אדם/חברה. לדוגמא פרסום שנועד להתריע על סכנה לבריאות, כגון כתבה על מצב המטבח של מסעדה.
- הגנה עצמית – לדוגמא כאשר מישהו תוקף אותך בפרסום ואתה עונה לו, קרי מכחיש את האמירות ומגנה אותם.
- הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי. לדוגמא הבעת דיעה על שר בממשלה, על דעותיו או מעשיו שהתגלו באותה התנהגות.
- ביקורת על יצירה או פעולה שנעשתה בפומבי, נועד להגן על דברי ביקורת הנשמעים על יצירה. כגון: ספר, סרט, תמונה או מיצג.
- הגשת תלונה על התובע לדוגמא במשטרה או בכל מקום שבסמכותו החוקית לקבל תלונות. המטרה הינה שהציבור לא יפחד להתלונן בגלל חשש לתביעות דיבה עקב תלונותיו.
אולם, וזה אולם גדול, ההגנות של תום הלב כפי שפרטתי נשללות מהנתבע באחד מהמקרים הבאים:
- הפרסום לא היה אמיתי והמפרסם לא האמין באמיתות הפרסום. לדוגמא פרסמתי שאדם מסויים נאשם במקרה אונס, אולם ידעתי עובדתית שבאותו זמן הוא שהה בחו"ל.
- המפרסם לא נקט אמצעי סביר כדי לבדוק את נכונות הפרטים. כמו בדוגמא הקודמת אדם טוען שמישהו נעצר על אונס אולם לא בדק במשטרה אם זה אכן נכון.
- כוונת המפרסם הייתה לגרום לפגיעה מעבר לסביר.
לעיתים, כאשר מתפרסמת באמצעי התקשורת כתבה או גילוי כנגד אדם מפורסם ועשיר, בוחר אותו אדם לנהל תביעת דיבה או בשמה העממי ״תביעת השתקה״ כנגד אמצעי התקשורת או המפרסם. גם כאשר הוא יודע כי הדברים הינם אמת והוא ככל הנראה יפסיד במשפט וישלם את הוצאותיו. וזאת כנקמה או לצורך התשה והפחדה של אמצעי התקשורת או המפרסם כדי ש"יחשבו פעמיים" לפני שהם מפרסמים דברים, ובכך ישתיק את הביקורת עליו.
אין לראות באמור לעיל המלצה או ייעוץ משפטי. העושה כן, עושה זאת על אחריותו הבלעדית. לפרטים נוספים לפנות ישירות לעו״ד דורון זמיר.